אז למה שער הדולר לא זינק לשמיים, ואיך קרה שיתרות המט"ח של המדינה נותרו כמעט ללא שינוי? צוללים למספרים שמאחורי הכותרות.
מתמטיקה של בנק מרכזי: קונים הרבה, נשארים עם אותו דבר
למרות מסע הקניות המאסיבי, יתרות המט"ח של ישראל עמדו בסוף חודש יוני על 238.7 מיליארד דולר – נתון המהווה כ-37.2% מהתוצר (זאת לעומת ימי טרום המלחמה, אז נעו היתרות מעל רף ה-40%).
כיצד רכישה של מיליארד דולר לא הגדילה את הקופה? בבנק ישראל מסבירים כי שני כוחות מרכזיים פעלו במקביל וקיזזו לחלוטין את אפקט הרכישה:
הרכש הממשלתי: במהלך החודש משכה הממשלה כ-700 מיליון דולר מתוך היתרות, בעיקר לצורך מימון רכש ביטחוני ואזרחי בחו"ל.
התנודות בשווקים הגלובליים: תיק ההשקעות של בנק ישראל עצמו רשם הפסד של כ-1.4 מיליארד דולר באותו החודש, כתוצאה משינויים בשווקים הבינלאומיים.
טיפה בים: האם המטרה הייתה להקפיץ את הדולר?
התשובה הקצרה היא: ככל הנראה לא. מי שמחפש קשר ישיר בין הרכישות הללו לבין רצון של בנק ישראל לייצר פיחות בשקל, עשוי להתאכזב.
מחזור המסחר היומי בשוק המט"ח המקומי עומד על למעלה מ-2 מיליארד דולר ביום בודד. לכן, רכישה של מיליארד דולר שמפוזרת על פני חודש שלם (כמה עשרות מיליוני דולרים ביום בממוצע) היא בקושי "רעש רקע" עבור השוק, ואין לה יכולת להשפיע באופן מהותי או ארוך טווח על שער החליפין.
אז מה המטרה האמיתית? בשתי מילים: שקט תעשייתי
אם לא מדובר בניסיון להשפיע על מחיר הדולר, מה בכל זאת עומד מאחורי ההתערבות? כאן נכנס לתמונה תפקידו של בנק ישראל כ"מבוגר האחראי" שאחראי על יציבות המערכת הפיננסית, במיוחד בתקופות של תנודתיות גבוהה ואי-ודאות.
מטרת העל של המהלך:
הזרמת חמצן לשוק (נזילות): לוודא שבכל רגע נתון יש מספיק נזילות דולרית בשוק המקומי עבור גופים מוסדיים ובנקים.
מניעת אפקט דומינו: למנוע כשלים טכניים או שיבושים קלים במסחר שעלולים להתפתח, בשל פאניקה או חוסר נזילות, לתגובת שרשרת קשה.
ייצוב "רצפת המסחר": לשדר לשווקים כי הבנק נמצא עם יד על הדופק, ובכך להרגיע את השחקנים ולמנוע קפיצות חדות ובלתי מוצדקות בשער המטבע.
בשורה התחתונה, מדובר במהלך טקטי של תחזוקת שוטפת וניהול סיכונים חכם, שמטרתו לשמור על גלגלי שוק המט"ח המקומי נעים בצורה חלקה, גם כשהים מסביב סוער.